חזרנו מטיול טוסקנה-רומא-פריז וזאת הייתה חוויה מדהימה בשבילי.
משהו ממש נפתח. משהו השתחרר. אני לא בסוף התהליך, אבל בהחלט הגעתי לאיזושהי נ.צ.
כל דבר חדש קשה לי, קשה לעיכול וקשה ליישום. ישר חוזרת הביתה ומוצאת עצמי מתחת לשמיכה.
אני כל כך אוהבת את הקיבוץ שגדלתי בו אבל ככל שאני מתבגרת אני רואה בבהירות איך חינכו אותנו לזה.
נתי אומר לא להאשים את הקיבוץ בהכל.
זאת לא האשמה, זה מתחיל להראות כמו עובדה.
אבל בכל מקרה- בשבילי זה אתגר. והצלחתי לעשות כמה צעדים קדימה- ולהיפתח.
אני גאה בעצמי ואני אפילו אומרת את זה בקול רם. סליחה על הרגשנות.

הכותרת של הפוסט הקודם הייתה סוף החורף- אתמול כשיצאתי בבוקר ללימודים כשבחוץ אפס מעלות- זה לא הרגיש ככה.
אני דורשת להלוות מתל אביב את השמש לכמה ימים. תודה.
מלבד הקור, ואפילו איתו- אני בטוב.